מיומנו של חוקר פרטי – אין אש בלי עשן // עו"ד אייל סברו

בני היה גבר צעיר בשנות השלושים המוקדמות לחייו, בן לאחת המשפחות  העשירות במדינה, כזה שגדל עם כפית של זהב בפה על ברכי מטפלות פיליפיניות.  עד גיל 13 ראה חצי עולם, בגיל 17 קיבל מרצדס ספורט מתנת רישיון נהיגה ובגיל 20  השלים רישיון טייס על מטוס זעיר במנחת המטוסים בהרצליה.

במהלך שירותו הצבאי הכיר את שולי, קצינה נחמדה, בת למשפחה קשת יום משכונת הארגזים, וכמו בסיפורים התאהב בן המלך בבת האיכרים. כעבור שנתיים לערך, לאחר חברות ארוכה שידעה עליות ומורדות, הודיעה לו שולי על התינוק שגדל ברחמה, ברוב פאר והדר התקיימה חתונתם. השנים חלפו, הבת שנולדה כבר הגיעה לגיל 14, בני הפך להיות מנכ"ל אחת החברות הגדולות של אביו, ושולי שעבדה ב"איך לבזבז כסף" החליטה לעשות משהו חיובי עם עצמה והלכה ללמוד תכנות מחשבים. פה התחילו הבעיות, בני התחיל לשים ליבו להיעדרויותיה הרבות של שולי מביתם, תחילה באמתלות של לימודים עם חברה, אחר כך בילויים ופתאום נסגרו רגליה במיטתם ובני כבר ידע שהסיפורים, איך נאמר, מצוצים.

"אין לי הרבה זמן למשחקים", אמר לי נחרצות, "עורך הדין שלי רוצה הוכחות על חשדותיי, שאם לא כן היא תקבל חצי מהרכוש".

כעבור יומיים חוקריי כבר המתינו לשולי בסמוך לווילה המפוארת שלהם. בשעה 8:00 בדיוק יצאה שולי במרצדס ספורט אדומה לעבר המכללה הקרובה ונכנסה לכיתת הלימודים. בשעה 14:00 יצאה עם שתיים מחברותיה למסעדה יוקרתית.
חוקריי צילמו אותן ואת שולי כמובן, כשהיא משלמת את החשבון. לאחר הארוחה חזרו לספסל הלימודים ובסיום הלימודים חזרה לביתה. חשבתי לעצמי שבני מפנטז, אבל עברו בדיוק 15 דקות ושולי יצאה מהבית בחריקת בלמים ובנסיעה מהירה, שאלמלא ידענו עליה מראש מסיפוריו של בני והערכותינו המוקדמת בקטנוע מהיר, היינו מאבדים אותה.

הגענו עם שולי חזרה למכללה, לרגע חשבנו כי הלימודים ממשיכים. התחלנו לסרוק את כיתות הלימוד במכללה, דלת דלת, עד שהגענו לחדרו של המרצה לתכנות מחשבים. ד"ר ג' היה בחדרו, גם שולי הייתה שם והגניחות שבקעו וקול החפצים המתעופפים לא הותירו מקום רב לדמיון, הפעלנו את הרמקול הרגיש. כשבני ישב אצלי למחרת ושמע את הגניחות הוא זיהה את גניחותיה, אך רצה הוכחות מצולמות.

כעבור יומיים נוספים עקבנו אחריה שוב למכללה, לפתע צלצול גלאי כיבוי האש הפריע לסטודנטים הרבים, הסירנות צעקו בקולי קולות ותלמידים בעלי תושייה עברו כיתה כיתה וצעקו, "לרדת למטה, אש במכללה". תוך דקות הייתה הרחבה של המכללה מוצפת תלמידים, גם את שולי ראינו שם. כעבור עשרים דקות לערך הגיע רכב הכיבוי, אך ארבעה כבאים חיפשו עשן ולא מצאו. בסריקה ארוכה התגלה גלאי כיבוי אש שרוף לחלוטין, שכנראה הזעיק לשווא את כולם. בשעות הצהרים שוב יצאה שולי עם חברות לארוחת צהריים במסעדה הסמוכה והיוקרתית, גם הפעם הזמינה שולי את חברותיה לארוחה בכ- 2,000 ₪.

שולי שבה לביתה וכרגיל, כעבור כחצי שעה נכנסה לרכבה היוקרתי ושבה למכללה, לשיעור נוסף… גם הפעם שמענו את הגניחות מאחרי הדלת, משסיימה את עיסוקיה ליווה אותה המרצה למכוניתה והשניים נפרדו בנשיקה חטופה. המתנו במקום עד ליציאתו של המרצה מיום הלימודים ומהשיעור המעייף שהעביר לשולי. כעבור זמן קצר הוא עזב את המקום, צוות עוקביי המשיך אחריו לבית המפואר שלו בראשל"צ, בשכונת קוטג'ים חדשה ואפילו צילם את רעייתו ובנם הקטן יוצאים לקראתו, ממש אידיליה מושלמת. בזמן הזה נכנסתי אני לחדר הדיקן של הפקולטה, שלום אמרתי, אני מביקורת כיבוי אש, הייתה לכם אזעקת שווא ובאתי לבדוק. הדיקן קיבל אותי בסבר פנים יפות, ליווה אותי בתחילת הסיור ופקד על איש המשק להמשיך את הסיור עימי, בשלב מסוים זה התייאש וביוזמתי השאיר את מפתחות כל החדרים
ברשותי ונעלם. זה היה הזמן, נכנסתי לחדרו של המרצה לתכנות מחשבים ופעלתי במהירות.

תוך דקות היה בתוך התיק הגדול שלי מכשיר הווידאו הזעיר שהוסלק בתקרה האקוסטית של חדרו ומצלמת הכרטיס הזעירה שהוסלקה בתוך אחד הקלסרים שמונחים על השידה שלמול השולחן. כעבור עשר דקות התייצבתי במשרדו של הדיקן, הודיתי לו בחום וציינתי שאפילו מצאתי את מקור התקלה.

בערב אותו היום נפגשתי עם בני, יחד צפינו בקלטת הביצועים של אשתו. חיברתי גם את הקטעים של התשלום במסעדה בפעמיים בהן ביקרה במקום ומסרתי את הדו"ח והקלטות לידיו של בני, נפרדנו כידידים וידעתי שזו לא סופה של
הפרידה.

למחרת בצהריים דפק שליח על דלת משרדנו, אורית שקיבלה אותו הניחה על שולחני מכונת אספרסו יקרה, "מתנה מאלמוני" נכתב בפתק, ידעתי מיהו האלמוני.

עברו חודשים רבים, מקריאה באחד מעיתוניי הרכילות קראתי כי בני, בנו של, התגרש מרעייתו הצעירה. הגירושים נחתמו בלחיצת יד ובהסכם מסודר שמותיר את שני הצדדים מרוצים, נכתב בעיתון, ידעתי כי אכן כך. אגב, בהזדמנות זו אני מתנצל בפני כיבוי האש של אותו איזור, העבודה מחייבת.

חפשו אותנו בפייסבוק ועשו לנו לייק אם אהבתם את הסיפור.
את ספרו של אייל סברו "זבוב על הקיר", ניתן לרכוש בטלפון 03-9566060.

הכותב הינו חוקר פרטי ובעליו של משרד "רז חקירות" בראשל"צ.

הסיפורים מבוססים על מקרים אמיתיים, השמות, הזהויות ופרטים מזהים אחרים שונו ע"מ לא לחשוף את לקוחותיי היקרים.

לתגובות: eyal@raz-pi.co.il

תגובות

תגובות