בואו נעצור שנייה את המרוץ המזויף של כולנו….
זה מדהים אותי כל פעם מחדש, איך שאני מביט באנשים סביבי ופשוט מתאכזב.

אם נחזור טיפה בזמן, כמה עשורים אחורה, אפילו נחזור כמה מאות שנים, נראה שגברים היו כובשים מדינות בשביל אהבה.

גברים היו מקריבים את חייהם, את כבודם, כספם, מעמדם, את הכל בשביל להיות עם האישה שהם אהבו.
יכול להיות שאני הרומנטיקן האחרון, אני מאוד מקווה שלא.. אבל אני לא מתבייש להיות או להראות שאני כזה.
לא מתבייש להראות את זה פה לעיני כולם, ולא מפחד מתגובות של גברים קטנים או נשים אשר נרתעות בקלות.

עם השנים הבנתי שאני פשוט חיי בין אנשים ילדותיים, שהם מתנהגים כאילו להיות מאוהבים יוריד מהם או יעשה אותם למצורעים.

יהודה ברקנר

אנשים פשוט פוחדים להביע רגשות, הם חושבים שהם יצאו לא נחשקים יותר וחלשים.

כי אם נחזור אחורה בזמן נראה דברים שונים.
פעם גברים כתבו מחזות, סיפורי אהבה, כתבו מכתבים בדפים עם דם על הידיים.
היום אני רואה אך ורק שחקנים, פשוט מוקף בגברים שרוצים לכבוש כמה שיותר בנות רק כדי לתקוע דגל ולומר לעולם ״הייתי שם!״.
אני רואה איך שכולם אוהבים לעשות ״שיתוף״ לפוסטים על אהבה, מתרגשים, מתחברים אך עדיין בעצמם שום דבר לא משנים.
כן, יש מצב שאני יודע שאני הולך נגד המין שלי… אבל מישהו אמור להרים את הכפפה ולומר לכם את האמת.

חלאס עם כל הבולשיט הזה כבר, מה נסגר איתכם?!

אז ככה:
האבירות מזמן כבר מתה, לא רק בגלל נשים… אלא גם בגלל גברים שחקנים ופחדנים.
היא נעלמה בגלל גברים שיודעים מה להגיד ואיך לכבוש בכדי להגיע לתחתונים.
כולם מנסים להיות נסיכים, אבל הם מנסים לא להתקרב ולהיות רגישים.
כולם פוחדים להגיד את מה שיש להם על הלב, כי הם פוחדים שהחברים שלהם עליהם יצחקו.
הם פוגעים בנשים, משחקים, נעלמים, מסננים, שזה עצוב כי בעידן הדיגיטלי של היום הכל כבר רואים.
פעם כגברים רדפנו אחרי נשים, חיזרנו ולא התביישנו להיות מעט רומנטיקנים.

פעם זה היה משהו באמת נחשק, היום זה מרתיע נשים.

רומנטיקה היא כל מה שאנחנו באמת רוצים, רומנטיקה היא לא כזו קללה או קשה כמו שעשו אותה.
רומנטיקה היא מעט של אושר ותקווה בחיים שלנו אם יודעים לשמר אותה.
פעם נשים היו נענות, מחזרות, מתרגשות, מסמיקות… היום גם הן משחקות וקרירות.
היום נשים פשוט נרתעות מכל מחמאה, חיזור או טיפה רומנטיקה כי זה לא מתאים למשחק או לפוזה שלה.
מה שהן לא מבינות שכולנו שרוטים, דפוקים, אבל זה מה מבדיל אותנו מאחרים.
משהו פשוט השתבש בנו כבני אדם, משהו השתנה בעשורים האחרונים.
כולנו בתוכנו משתוקקים לאהבה, אך נזהרים מכל נגיעה בלב.
אז אנשים מעדיפים להיפגע, להתאכזב.. כי זה קל יותר מאשר להתקרב.
כי אם כל דבר היה בא בקלות, זה לא היה כזה מרגש.
כואב לראות איך נשים שמות על עצמן תחתוני פלדה רק כדי שוב לא לשכב ולהיפגע.
לראות אותן נועלות את הרגשות, התקוות, הציפיות ועונדות מסיכה של אדישות.
לראות אותם מאשימות את העבר במקום לצפות לעתיד.

לראות אותן כועסות ולא משחררות במקום לתת הזדמנויות.

פעם גברים היו כותבים שירים, מציירים את שלמותה של האישה.. היום רק מחפשים איך להכניס אותה למיטה.
הפכנו להיות דור של פחדנים, שלשלוח יותר מהודעה לבחורה הופך את הגברים לחופרים.
בעבר כשגבר היה מחזר עם מחמאות זהה היה חלומה של כל אישה, היום זה נהפך לשגרה ומעורר בה סוג של חלחלה.
אז אולי את האביר על הסוס הלבן רוב הנשים כבר לא ימצאו, אבל אולי את הגבר שיכבד, יעריך ולא יתבייש להראות אהבה יש מצב שאכן תמצאו אם תחפשו נכון.

אולי הוא לא יהיה מושלם, אבל הוא ישלים אותך.

משהו בנו כבני אדם נהפך למגעיל וקר, נהפכנו למכונות של חיוכים מזויפים, אנשים שיוצאים לברים וחוזרים למיטה בודדים ולעצמם תוהים.
תמיד תוהים מה דפוק בעולם, אבל לא מבינים שזה אנחנו.
תוהים למה אנחנו לבד, אבל זה תמיד בגללנו.
תוהים למה אין איכות בחוץ, זה כי הרסנו אותה.
אנחנו חיים בעידן של פחדנים..
אנחנו חיים בעולם של פילטרים, שקרים, אגו, ומשחקים.
פעם גברים היו כובשים מדינות בשביל אהבה, היום הם זורקים ונזרקים בהודעות.
פעם נשים אהבו רומנטיקה וגברים מכבדים, היום הן מחפשות משחקי ילדים.

אולי אני הרומנטיקן האחרון, אבל אני היחיד שעדיין מאמין שיש עוד טיפה של רגש ואהבה בין כל הפורנוגרפיה שקיימת בחוץ.

אז אולי תתעוררו ?

תגובות

תגובות