אריה נוסנבלט, יהיה בסוף החודש בן 90 אבל צלול וחד כתער, הוא גר כיום במרכז ראשון אבל סיפורו מתחיל ברומניה, בעיירה קטנה במולדובה כבן יחיד להוריו. הראיון נעשה איתו ביום השואה.
מה שלומך אריה? ספר לי על התחושות ביום זה?
כל כך קשה לי היום הזה, הייתי בן 9 שהנאצים פלשו לרומניה. בדיוק סיימתי בית ספר עממי ולא נתנו לי להמשיך את בית ספר כי אני יהודי. אמרו לאמא שלי שהנאצים לא מאפשרים זאת. היהודים, שלא קיבלו את רוע הגזרה, פלשו לבית נטוש ועשו אותו בית ספר פרטי.
ככה למדנו במשך חצי שנה עד שגילו אותנו, נכנס לכיתה שלנו חייל גרמני עם רובה עם ראש העיר ומשלחת, הקימו את כל הילדים והוציאו אותנו בלי כלום, כל הציוד שלנו נשאר שם, אפילו עפרון לא נתנו לנו לקחת. אמרו לנו שיהודים צריכים לעבוד ולא ללמוד. תגידו את זה להורים שלכם – אני זוכר את הפחד עד היום.
מה קרה אתכם בהמשך?
נאלצתי ללכת לעבוד, עבדתי במועדון הקצינים הגרמנים כמצחצח נעליים והם היו מתעללים בי להנאתם. אני גם זוכר איך היינו כל כך רעבים ובעל המסעדה היה נותן לנו שאריות לקחת הביתה, כולם התנפלו על השאריות ושמנו בכיסים ובכל מקום אפשרי. בהמשך, אמא מצאה מאפייה שאוכל לנקות והיינו מקבלים לחם אחד ביום בתמורה.
בהמשך הצבא הרוסי כבש ב1944 את מולדובה והייתה שמחה גדולה. הרוסים סיפרו לנו על ההווי הרוסי הקומוניסטי שלהם וזה היה מפתה, אך דווקא נציג ציוני שבא אף הוא והסביר לי על ארץ ישראל קנה את ליבי. גם כל חבריי שכנעו אותי שארץ ישראל היא התשובה.
אז אני מבינה שעלייה לארץ ישראל זו הייתה האופציה המועדפת?
נכון, התארגנו ועלינו על ספינה כדי לעלות בעליית הנוער ״דרור הבונים״ אך בטרם הגעתי לארץ, נתפסתי על ידי הבריטים וגורשנו למחנות המעפילים בקפריסין. שם הייתי חצי שנה ובקום המדינה בשנת 1948 יצאתי עם עליית הנוער לארץ ישראל. סוף סוף.
מנמל חיפה מייד הועברתי למחנה צבאי ״צריפין״ שם שרתתי במחלקת ביטחון ועברתי קורס בעברית. היה לי מאוד קשה עם השפה ובכלל, להתאקלם בארץ. הוריי הגיעו בסוף 1948 תמורת כסף רב מתוך הבטחה שיש להם משפחה בישראל מדרגה ראשונה. אני. בהגיעם לארץ הם קיבלו שיכון בשיכון המזרח ושם גרתי איתם.
זו הייתה תקופה טובה עבורי- האיחוד המשפחתי הזה. חלמתי להיות אומן, צייר וכשסיפרתי זאת שלחו אותי לבסיס של חיל אוויר בצריפין שם שירתתי כצבעי טכני. סוג של מה שחלמתי. שירתתי בצבא 42 שנה ואח"כ עוד התנדבתי באותו בסיס.
איך הכרת את אישתך?
את אשתי, ג׳ני, הכרתי בשנות ה-50, שהיא הייתה מלצרית בצריפין. גם היא מרומניה. הקמנו שבט עם שני ילדים, שלשה נכדים ושלושה נינים. זה הניצחון שלי, שלנו – לצערי, אשתי נפטרה לפני 3 שנים.
איך התקופה הזו עבורך?
אני מאוד מתגעגע לנכדים והנינים שלי. כל כך רוצה לחבק ולנשק אותם. תקופת הקורונה קשה- או שאוכלים או שחושבים יותר מדי וזה מחזיר אותי עשרות שנים אחורה וזה עושה לי, לפעמים, לא טוב. אני רוצה להיות אופטימי ומקווה שהכל יעבור בשלום וניזכר בזה כזיכרון רחוק, אף פעם לא היו חסרים פה בעיות.
איך אתה רואה את המדינה כיום?
עברתי את כל מלחמות ישראל ויש לי את כל האותות האפשריים אבל לא על המדינה הזו חלמתי. הייתי רוצה שהאנשים פה יהיו טובים יותר כמו שהיה שהגעתי לארץ, שנהיה משפחה. היה פה כבוד לאנשים מבוגרים והייתה אהבת אדם אבל אני בכל זאת אומר שנתתי למדינה ואני צריך להיות מרוצה שהקמתי משפחה ויש טוב בכל תקופה.
אני מאחל למדינה את כל הטוב שבעולם. שתהיה תמיד חזקה אבל מקןוה שתהיה טובה יותר כמו שהיה בשנות ה-50 עם כל הבעיות בה. אני מתפלל שיהיה לנו טוב – מגיע לנו.
דבר אחד אני יכול להגיד לך, אין כמו ראשון. הגעתי לראשון מהתחלה, עוד שהייתה מושבה ואני אוהב את העיר. אפילו היינו כל כך גאים במאיר ניצן, ראש העיר המיתולוגי, שגם הוא רומני. חזרתי לרומניה, לביקורים, עם המשפחה והילדים ואני עדיין אוהב אותה – ואפילו מרגיש שם כמו בבית למרות שהכל השתנה שם.
Created By