ספי היה בסוף שנות ה-20 לחייו. למעשה כשהגיע אלי סיפר כי בעוד חודש יהיה בן 30, ועד כמה מר גורלו שבגיל כזה הוא נאלץ להשתמש בשירותי משרד חקירות. גלי אשתו הייתה זבנית בחנות בגדים במרכז העיר.
כשהראה לי את תמונתה נדמה היה לי שאני מכיר אותה. כשנקב בשם החנות בה היא עובדת נזכרתי מיד היכן ראיתי אותה, ויותר מפעם אחת. הייתי קליינט קבוע של אותה חנות, וגלי שירתה אותי לא אחת כשהגעתי לשם.
ספי סיפר לי שהחשדות שלו החלו לפני כ-3 חודשים, כשגלי יצאה ערב אחד לשתות קפה עם אחת החברות הטובות שלה. הוא לא עשה מזה עניין גדול. הרי גם הוא יוצא לעיתים עם חבריו. הבעיה הייתה ששעתיים אחרי שיצאה והוא שקע ב"סנדק 2", צלצלה החברה וביקשה לשוחח עם גלי…
תחילה לא "נפל לו האסימון" אבל כשהחברה החלה לגמגם כשספי אמר שגלי אמורה להיות אצלה, הוא הבין. ועוד איך הבין.
כששבה הביתה לפנות בוקר הוא חיכה לה ליד הדלת. הוויכוח היה בלתי נמנע. גלי טענה שברגע האחרון התחרטה והלכה לחברה אחרת, ואף טלפנה לאותה חברה שאמנם אישרה זאת בפני ספי, אבל נשמעה כאילו קמה משנת ישרים ארוכה.
ספי נכנס למיטה אבל לא נרדם כל אותו לילה.
מאז חלפו 3 חודשים. ספי הפך חשדן מאוד אבל מתוחכם יותר. הוא גילה את השקרים של גלי בכל פעם כשיצאה אבל לא אמר לה דבר. רק רשם לעצמו בראשו שגלי משקרת יותר ויותר.
שאלתי אותו אם יש לו מושג במי מדובר.
"לא, אין לי", ענה, "ממש אין לי מושג".
למחרת בבוקר ישבתי על הזנב של גלי.
בשעה 08:30 היא יצאה מביתה. 1.60 גובה, מבנה גוף חטוב, תחת קטן וחזה בינוני. הליכתה סקסית, שיערה קצוץ קוצים בצבע אדמוני, ומשקפי שמש כהות כיסו חצי מפרצופה.
היא נכנסה לרכב מצ'וקמק, הניעה, וכעבור 5 דקות נסיעה הגיעה למקום עבודתה – חנות בגדים במרכז העיר.
היא עבדה בחנות עד הצהריים. אפילו להפסקה של רגע לא יצאה.
בשעה 14:00 יצאה מהחנות כשהיא נפרדת בנפנוף ידיים מבעל החנות ומזבנית נוספת, ונסעה לביתה.
בשעה 15:50 לפי לוח הזמנים שהיה בידי, יצאה שוב מהבית וחזרה לעבודתה.
בשעה 20:30 יצאה העובדת הראשונה מהחנות ובעל החנות וגלי נשארו לבד.
הצלחתי לראות אותם מבעד לחלון הויטרינה מסדרים את הבגדים על המדפים.
ואז כבו האורות וקשה היה לראות ולצלם, אבל כשיצאו השניים מהחנות כעבור מספר דקות, הצלחתי לראות את בעל החנות מלטף את הישבן שלה.
ברגע זה נדלקו לי כל ה"פלאשים" (הדמיוניים כמובן). זה היה ברור שבעל החנות מתעסק עם גלי.
עכשיו רק אצטרך להתאפס על שניהם ביחד והכל יהיה בסדר.
למחרת בצהריים ישבתי עם ספי במשרדי והראיתי לו את קלטת הווידאו והתמונות.
כמובן שהוא "נדלק" כאשר ראה את המעביד של גלי מלטף את ישבנה, אבל שנינו ידענו שזה לא יספיק לעמוד מול גלי בטענות על בגידה, ובטח לא מול עורך דין טוב בבית הדין אם וכאשר יגיעו לשם. ואני הרי חייב להיות מוכן גם לשם וגם לשם.
סיכמנו על המשך עבודה ונפרדנו, לא לפני שאני בודק כיצד השפיעו התמונות על ספי.
כעבור 4 ימים הוא הודיע לי שגלי מתכוונת ללכת למסיבת בנות של חברה טובה שעומדת להינשא בשבוע הבא, וביקש שאעשה מאמץ לעקוב אחריה באותו ערב.
כששאלתי אותו למה הוא לא הודיע לי על כך יומיים קודם לכן, הוא אמר שגלי סיפרה לו על המסיבה רק לפני שעה, מה שנראה לי קצת מוזר, כי גלי בטח ידעה על כך עוד קודם. הרי לא עושים מסיבות כאלה בהחלטה של רגע.
באותו ערב, קצת אחרי השעה 21:00, התייצבתי עם עוקביי תחת ביתם של ספי וגלי, בניין מגורים חדש ויפה, עם מרפסות שמש גדולות וגינה ירוקה מול הבית, שכונה חדשה בפאתי ראשון לציון.
גלי יצאה מהבית בשעה 22:00 בדיוק, הניעה את רכבה והחלה בנסיעה.
הכיוון הכללי – תל אביב.
המעקב לא היה קשה. גלי נהגה בפיאסטה מודל 84, נסעה באופן נורמלי, ופנס אחורי אחד לא עבד, כך שתמיד בלטה בכביש ויכולתי לתפוס מרחק.
עברה חצי שעה והיא הגיעה לאזור המועדונים בדרום תל אביב, החנתה את רכבה במגרש עפר גדול ונכנסה לאחד המועדונים. זה היה מועדון בו המלצרים גם שרים.
רבע שעה אחר כך ישבתי עם שני עוקביי בפינה במועדון, על השולחן 2 כוסות בירה וכוס דיאט ספרייט שלי (כי אלכוהול אינני שותה), וכולנו נהנינו מהופעה של דראג על הבמה.
גלי ו-6 החברות שהיו עמה נהנו, השתוללו ורקדו, ויכולתי להישבע שראיתי אותן מעבירות ביניהן סיגריה "לא קונבנציונאלית".
קצת לפני חצות גלי נפרדה מחברותיה בנשיקות. העניין היה תמוה, שהרי אין לה בעיה לחזור הביתה לפנות בוקר כבעבר, וחברותיה עוד לא הגיעו לקינוח בכלל.
כששלפה כסף מארנקה והשאירה אותו על השולחן, מיהרנו לרכבים והמתנו לה סמוך לרכבה.
היא יצאה מהמועדון ונסעה לכיוון ראשון לציון. בגשר ראשון, במקום לפנות ימינה לשכונה בה היא מתגוררת, היא פנתה שמאלה למרכז העיר.
"בינגו", סיננתי ברשת הקשר הפנימית שלנו, "תתכוננו לבינגו חבריה".
היא עצרה סמוך לבית דירות במרכז העיר. יצאה מהרכב, הביטה ימינה ושמאלה, נכנסה ללובי וטיפסה במדרגות עד קומה ראשונה דלת מספר 2.
כמובן שהכל תועד, כולל שמו של הדייר שצוין על דלת הבית, על האינטרקום שהיה פרוץ ועל תיבת הדואר. על כולם התנוסס שמו של המעביד של גלי.
עכשיו כשהם בפנים, הייתי חייב לחשוב איך אני מצלם פנימה, שהרי כל ה"אקשן" בפנים, ואנחנו בחוץ…
חיכיתי שהאורות בדירה ייכבו ואז טיפסתי לקומה השנייה. הפעלתי את המצלמה הסמויה שלי והעמדתי אותה בין חרכי המדרגות והמעקה, לכיוון דלת דירתו של המעביד בקומה מתחת. סובבתי את נורת המדרגות בקומה השנייה כדי שגם כאשר יידלק האור, הוא לא יידלק בקומה שלי.
עכשיו הייתי בעלטה מוחלטת, מוסתר היטב.
כעת הגיע תורו של שלב ב'.
הימים היו ימי הקיץ החמים, כל המזגנים עבדו, והנחתי שמן הסתם גם מי שעוסק ב"פעילות מוגברת" משתמש במזגן.
ירדתי לקומה ראשונה, פתחתי את ארון החשמל בכניסה והורדתי את השאלטר של דירת המעביד שמתחתיו היה רשום שמו וטיפסתי מהר למעלה, למצלמה.
עברו דקותיים בדיוק ונשמע סיבוב של מפתח במנעול.
הדלת נפתחה. המעביד, גבר בן 30 ומשהו, נראה עומד בתחתונים, מביט ימינה ושמאלה, מדליק את האור במדרגות, מביט שוב ימינה ושמאלה וניגש לארון החשמל. יכולתי לראות אפילו את אגלי הזיעה על גבו כשעמד עם הגב אלי והרים שאלטר-שאלטר, את כולם, עד שחזר האור בבית.
הוא סגר את ארון החשמל ונכנס לבית.
עד כאן הייתה לי כניסה מתועדת של גלי לבניין עד שטיפסה במדרגות ויציאה של האיש בתחתונים לארון חשמל. בינינו, כולנו יודעים מה קרה בתוך הבית, אבל בבתי משפט ובתי דין החוקים אחרים, וצריך להתמודד עם תירוצים של עורכי דין מלוקקים שבשאלותיהם יודעים תמיד להוביל את העד להגיד את המילה "יתכן"… יתכן שלמדו ביחד, יתכן שהם ידידים, יתכן שהיא נכנסה לדירה אחרת, יתכן ויתכן.
על כן אצלי אין יתכן!!! רציתי יותר מכך.
חיכיתי שאורות המדרגות ייכבו. דילגתי למטה לארון החשמל ו… הופ, חזרתי למעלה, ממתין בין סורגי מעקה הברזל.
עברה דקה נוספת והמנעול נקש בשנית. שוב יצא הגבר, בתחתונים.
שיערו היה פרוע והוא נראה עצבני. הפעם הוא לא הביט לצדדים וניגש ישר לארון החשמל, הרים את השאלטר שכנראה "קפץ" מעומס חשמל (ככה זה בבנייני מגורים ישנים) ונכנס חזרה לבית.
בפעם השלישית ידעתי שאני חייב לעשות את זה מהר. שוב הורדתי את השאלטר, שוב דילגתי חזרה למעלה ושוב המתנתי, אבל לא הרבה זמן.
אתם יודעים, יש המון דברים שניתן לרכוש בכסף, חוץ מניסיון!!!
הדלת נפתחה והבחור ניגש לארון בשלישית. הפעם גם גלי הופיעה, עומדת ליד הדלת בתחתון בלבד ומחזיקה חולצה כדי להסתיר את החזה שלה.
חייכתי חיוך של סיפוק ותיעדתי אותה מלמעלה.
"תיכנסי", הוא אמר לה, והיא חייכה, "בוא כבר", ונשארה לעמוד, כאילו במיוחד בשבילי.
כשהרים את השאלטרים וחזר לדלת הכניסה, נישקה אותו וחיבקה אותו כשחצי דלת פתוחה. תוך כדי כך נפלה החולצה שבידיה לריצפה ואני הספקתי לצלם את שדיה נמחצים על חזהו של הגבר לפני שהדלת נסגרה.
לא הייתי צריך יותר מכך ולא היתה לי כוונה להתעסק עם הגורל, שהיה עד עכשיו לטובתי.
יצאתי מהבניין והמתנתי ברכבי.
כעבור שעתיים יצאה גלי מביתו של המעביד, נכנסה לרכב וחזרה לביתה.
למחרת בבוקר ערכתי את קלטת הווידאו. כשראיתי את התוצאות חייכתי וטפחתי לעצמי על השכם, שומר שאף אחד מאנשי המשרד לא יראה אותי ויחשוב שאיבדתי את שפיות דעתי. יופי אייל, אמרתי לעצמי, כל הכבוד.
בשעות אחר הצהריים הגיע ספי למשרדי. ישבנו על אספרסו קצר בחדר הצפייה וראינו את עלילות גלי אמש.
הוא היה עצבני, מחץ את אצבעות ידיו בזו אחר זו. ניכר כי העובדה שמדובר במעביד של גלי, אותו הוא הכיר, הכתה בו חזק מאוד.
ניסיתי לדבר על ליבו אבל הוא היה נחוש. "אני מתגרש מהזונה הזו".
"אתה יודע", הוא הוסיף, "אתמול היא התקשרה אלי מהמועדון כדי שאשמע רעש של מוסיקה ברקע וחברות צוחקות. חשבה שאני מטומטם".
"זה טריק ידוע", אמרתי לו. "בדרך כלל הן נוהגות 'להחתים כרטיס' כמו שאני קורא לזה. פעם זה במועדון, פעם בקאנטרי, פעם אצל חברה, על מנת שתמיד יהיה מי שיגיד: 'כן, היא הייתה פה'. ואז הן פורשות לעיסוק הנוסף. מה שהן לא לוקחות בחשבון זה שאני שם, 'מחתים כרטיס' בדיוק כמוהן".
עברה שנה לערך. ספי וגלי התגרשו. בנם הקטן גדל אצל גלי, וספי עבר להתגורר בתל אביב הגדולה, מלקק את פצעיו לאט לאט.
לחנות ההיא הפסקתי להיכנס. היה לי קשה לראות את גלי ואת המעביד. פחדתי תמיד שאפלוט 'מה עם ארון החשמל אצלך בבית, אחי?!'…
חפשו אותנו בפייסבוק ועשו לנו לייק אם אהבתם את הסיפור.
את ספרו של אייל סברו "בוגדים", ניתן לרכוש בטלפון 03-9566060.
הכותב הינו חוקר פרטי ובעליו של משרד "רז חקירות" בראשל"צ.
הסיפורים מבוססים על מקרים אמיתיים, השמות, הזהויות ופרטים מזהים אחרים שונו ע"מ לא לחשוף את לקוחותיי היקרים.
לתגובות: eyal@raz-pi.co.il
Created By