חנן הגיע אלי ביום שישי לפני מספר חודשים, צעיר באמצע שנות העשרים לחייו, קוקו אסוף, מתוח לאחור, משקפי ג'ון לנון והרבה חשדנות.

"אתה חושב שתוכל לתפוס את אשתי?", שאל.
"אם היא לא תרוץ מהר מדי", התחכמתי.
והוא התחיל בסיפורו.

חנן היה נשוי 6 שנים. עם שחרורו מצה"ל נישא לנאוה, צעירה נחמדה, ששירתה עימו באותו בסיס. החתונה הייתה נהדרת והחיים האירו לזוג פנים. כעבור שנתיים נולדה הבת הראשונה, כעבור שנתיים בת נוספת.

במהלך הזמן רכשו דירה חדשה והתחייבו למשכנתא של 20 שנה. בקיצור, זוג צעיר שיגרתי.

חנן עבד כטכנאי מעליות בחברה ידועה, עבודה פיזית קשה. נאוה סיימה לימודים בבית ספר לאחיות והחלה עובדת בבית החולים אסף הרופא. החיים זרמו יופי, הזוג התפרנס היטב והעתיד נראה מבטיח, אלמלא החלה נאוה להיעדר בסופי שבוע עקב עבודתה.

זה התחיל ביום עיון בנתניה, אחר כך יומיים השתלמות בחיפה, 3 ימי קורס באילת ועוד ועוד. כששאלתי את חנן אם יחסה אליו השתנה הוא השיב בשלילה. שטחתי בפניו את תכנית המעקב שלי שכללה בילוש וסיכמנו על יום אחד של מעקב שיתקיים ביום ראשון בשבוע.

במוצאי שבת עברתי דרך תיבת הדואר של משרדי, שם חיכתה לי מעטפה עם תמונתה של נאוה ופרטים נוספים. ביום ראשון בשעות הבוקר המוקדמות, המתין צוות העוקבים שלי מתחת לביתם של נאוה וחנן. נאוה ירדה מהבית בשעה 05:30, לבושה חלוק לבן ומגבעת אחות לראשה.

החבר'ה ליוו אותה במעקב עד אסף הרופא.

בשעות הצהריים עידכנו אותי ש"הכל שיגרתי". מספר שעות מאוחר יותר הגיע חנן למשרדי. ישבנו יחד על הקלטת והסכמנו  שאכן הכל שיגרתי. אבל חנן עדיין לא היה רגוע. גם אני לא הייתי מוכן לחתום שנאוה היא האם תרזה.

החלטנו על יום מעקב נוסף, "אבל הפעם", אמרתי לו, "הבה ונתחכמה לה".

בשעות הלילה של אותו היום נכנסתי לרכבי ונסעתי למיון באסף הרופא, מדווח על כאבי בטן בצד ימין, כאבים חזקים מאוד. עשיתי הצגה של מי שמתפתל מכאבים, והופ… השתטחתי על הרצפה.

צוות מטפלים נחמד הרים אותי בעדינות על מיטת ברזל קרה, הטפסים מולאו ונכנסתי לבדיקה ראשונית. נבדקתי על ידי כירורג תורן, ולאחר שהתעקשתי שמדובר בהתקף שלישי בשבוע האחרון הוא ציווה להעבירני לאשפוז בן יום במחלקה הכירורגית לצורך בדיקות.

כעבור דקות ארוכות קיבלתי חדר נחמד, הזמנתי טלוויזיה וטלפון מחברת השירותים של בית החולים והחלטתי לנמנם קצת עד שעות הבוקר.

בשעה 06:00 בבוקר העיר אותי צוות אחיות נחמדות שדחפו לפי מד-חום, מדדו את לחץ דמי וניקזו מידי 3 מבחנות דם, דם חם!!.

בשעה 07:00 לערך נכנסה אחות חתיכה ושאלה אם ארצה ארוחת בוקר. "כן", השבתי לה, וכמעט שנפלט לי "כן נאוה!"…

הגיע הזמן לעבוד.

עד השעה 12:00 לערך הסתובבתי אחוז תזזית במחלקה, עם פיג'מה כחולה ופרצוף של מי שעוד מעט מצטרף למועדון השיש (בית קברות).

בהפסקת הצהריים ראיתי את נאוה נפרדת מחברותיה ואומרת שהיא הולכת לאכול. זינקתי ממיטתי, כמעט שוכח שאני אמור להיות חצי מת, תפסתי את תיק כלי הרחצה שלי שהכיל מצלמה קטנה סמויה ורצתי מדלג אחריה.

היא יצאה מבניין המחלקות וניגשה לחדר המיון. אבל שם אין חדר אוכל…חושיי התחדדו.

חיכיתי לה על ספסל הכניסה. לאחר 5 דקות יצאה מחדר המיון בלוויית איש הביטחון במקום, צעיר בסביבות השלושים לחייו, גבר נאה ללא ספק. השניים החלו מטפסים במעלה המחלקות השונות של בית החולים.

המצלמה התחילה לצלם.

לא אלאה אתכם יתר על המידה. הם נכנסו לאחד החדרים, התנשקו ותוך זמן קצר התפשטו. למחרת נפגשתי עם חנן במשרד וסיפרתי לו את הסיפור. …הוא היה בהלם.

כעבור מספר שבועות, במהלך אחד המעקבים הליליים שביצעתי, נתקפתי כאבי בטן איומים. הרגשתי שאני מתמוטט. אחד העוקבים הסיע אותי לבית חולים אסף הרופא, שם אושפזתי לצורך השגחה.

הרופאים שחשדו שהאפנדציט שלי מתפוצץ אישפזו אותי במחלקה הכירורגית.

ואז הבחנתי בנאוה. כן, אותה נאוה. היא הסתכלה עלי, פעם ועוד פעם, ואז לחשה משהו לאחות לידה.

לאחר שהלכה שאלתי לפשר הסוד שהחליפו ביניהן. חששתי שמא נאוה זכרה אותי מפעם קודמת וקישרה בין הצילומים שבעלה ודאי הראה לה, לבין החולה המדומה.

האחות חייכה אלי חיוך שובב. "היא אמרה שאתה מבקר קבוע פה. אחד עם כאבי בטן שכנראה משעמם לו בבית".

בטח… משעמם לי בבית.

חפשו אותנו בפייסבוק ועשו לנו לייק אם אהבתם את הסיפור.
את ספרו של אייל סברו "זבוב על הקיר", ניתן לרכוש בטלפון 03-9566060.

הכותב הינו חוקר פרטי ובעליו של משרד "רז חקירות" בראשל"צ.

הסיפורים מבוססים על מקרים אמיתיים, השמות, הזהויות ופרטים מזהים אחרים שונו ע"מ לא לחשוף את לקוחותיי היקרים.

לתגובות: eyal@raz-pi.co.il

תגובות

תגובות

מאמרים קשוריםעוד מאותו הכותב