רחל הייתה אישה בשנות הארבעים המאוחרות לחייה, בעלה אלי היה מבוגר ממנה במעט, עסק ברוכלות והיה בעליה של באסטה לממכר בגדים בשווקים, רמלה, באר שבע, ראשון לציון. היו להם 4 ילדים, רובם עומדים ברשות עצמם למעט נטע הקטנה, שעדיין שקדה על הבגרויות שלה. רחל עבדה כמזכירה במרפאת שיניים, אצלם ביקרתי אחת לחצי שנה לערך לטיפולי ביקורת בעיקר. בביקור האחרון כשביקשתי לשלם, ביקשה את כרטיס הביקור שלי, הבטיחה שתתקשר ובאמת כעבור יומיים ישבה למולי, "תשמע אייל", אמרה לי, "אני בטוחה שאלי בוגד בי, כל הסימנים שלי מראים על-כך, יותר מזה, מצאתי אצלו כדורי ויאגרה שלא ידעתי על קיומם בכלל", אמרה לי וחייכה, חייכתי גם אני, "חשבת על זה שאולי הוא משתמש בזה באופן לגיטימי איתך, רק לא מספר לך, מתבייש אולי"… היא ענתה לי מייד, "כשמקיימים יחסים באופן לגיטימי, זה לגיטימי, אבל באופן לגיטימי הוא לא קיים יחסים כבר חצי שנה, לגיטימי?" חייכה, הפסקתי לחייך באופן… לגיטימי.
היא סיפרה לי על עבודתו בשווקים, יוצא מוקדם בבוקר מהבית, מוקדם מאוד כשעדיין חשוך ופותח את הבאסטה בשוק עם אור ראשון, יחד אתו עובד גם אחיו וכשהוא מגיע הביתה בשעות הערב המאוחרות, 8 לערך, הוא מתקלח ומיד נופל לישון.
החלטנו להעביר מידע זמן מה, סגרנו על כי אעקוב אחריו יומיים, שלושה לבירור העניין, שהרי היה לו מספיק זמן וחופש במהלך כל שעות עבודתו "לחתוך, ולגנוב מים מתוקים" ולכן אין ברירה אלא להמתין לו כבר בבוקר מוקדם למחרת הפגישה.
ואכן כך היה, למחרת עוד בחשיכה המתנתי לו בסמוך לביתו, כשירד לרכבו הגדול והעמוס לעייפה התמתחתי, לגמתי עוד שלוק מתרמוס הקפה שמונח לידי כדרך קבע, כשהחל בנסיעה המתנתי מעט שלא יחשוד, כי בטח הכיר כל רכב שזז בשעה הזו ולטעמי אין הרבה כאלה, אחר-כך הצטרפתי לנתיב נסיעתו.
הנסיעה לשוק רמלה לא הייתה ארוכה, כשהגענו כבר היו שם עשרות רוכלים, כולם בהליכי הקמת הבאסטה שלהם, נתתי לו מעט מרחב והתמקמתי במקום שבו אוכל לצלם מרחוק כשתעלה השמש. המקום לא היה קל למעקב, סוחרי השוק הינם בדרך-כלל אנשים "ממולחים", הם נחמדים, מחייכים, אבל כל זר בקרבם, בטח ובטח חוקר בעבודתו אינו "מתקבל בברכה" בלשון המעטה, שהרי מי אוהב שמצלמים אותו "בסמוי"???, לכן נזהרתי כפליים.
באור ראשון כבר היו רוב הבאסטות פתוחות, שעתיים אחרי, השוק כבר המה אנשים, אלי ואחיו, ובתו של האח בחורה כבת עשרים לערך עבדו בבאסטה, אלי החזיק כוס תה עם נענע בידו וניהל שיחות חולין עם הסוחרים בשוק והאנשים בכלל.
עברו שעות נוספות, תיעדתי את אלי עובד ומוכר, שום דבר חריג לא קרה בינתיים, אבל הייתה לי סבלנות. בשעת צהריים אלי התחיל לחתוך לכיוון השוק, נכנסתי אחריו רגלית, תוך כדי ברכות שלום לחבריו הסוחרים חצה את כל השוק ויצא לרחוב הרצל, הרחוב הראשי בשוק, חצה את הכביש, שם המתינה לו מכונית ובה נוהגת אישה, הוא נכנס למכונית לא לפני שהביט ימין ושמאל, כיוונתי את המצלמה הסמויה וצילמתי אותו נכנס וגם את האישה ואת מספר הרכב, כשהיא התחילה לנסוע נכנסתי ללחץ, חיפשתי מונית, אבל לא הייתה כזו, התקדמתי בריצה קלה בכיוון נסיעתם, במטרה לראות אולי יעצרו רחוב או שניים ליד, אבל היא נעלמה ואלי יחד אתה. קיללתי בזעם, בלית ברירה עשיתי פרסה וחזרתי לשוק, עברו כמעט 3 שעות, כבר שעת אחר הצהריים והוא חזר, עם מצב רוח מחוייך (ממש בניגוד אליי), יכולתי להישבע ששערו נראה מסורק לאחר מקלחת, אבל… לך תתחייב על זה.
עברו עוד מספר שעות בהן בעיקר מכר חולצות וג'ינסים ואלי החל לקפל עם אחיו ובתו את הבאסטה, עברה שעה והוא היה בכיוון הבית. כשעלה לביתו, הרהרתי לעצמי על מאורעות היום, ידעתי שפספסתי פה משהו, אבל ידעתי שהדבר יחזור על עצמו ולכן החלטתי להתחכם. למחרת אמור היה להיות בשוק בבאר שבע, חשבתי לעצמי שאם האישה שאספה אותו גרה ברמלה, שהרי מאוחר לבזבז כספים על שעות מעקב לבאר שבע ולכן נמתין ליומיים קדימה, לשוק בראשל"צ, אז יתכן מאוד שהאישה תגיע אליו שוב, שם כבר אהיה חכם יותר.
עברו יומיים, התמקמתי בסמוך לביתו ב- 04:00 לפנות בוקר, אלי יצא מהבית נכנס לרכבו והחל בנסיעה, הפעם שוק ראשון היה קרוב, ותוך דקות אלי נפגש עם אחיו ובתו והם החלו לעסוק במלאכת הבאסטה.
השוק בראשון היה בנוי שונה מזה שברמלה, כאן בראשל"צ חניית הרכבים קרובה לכביש, וגם הבאסטה של אלי הייתה קרובה לכביש, לכן, התמקמתי במקום שבו אוכל לראות גם את הבאסטה וגם להמשיך אחריו בנסיעה אם יאסף על-ידי הבחורה. את ארוחת הבוקר שלו, פיתה עם פלאפל אכל בערך ב- 10:00, השוק כבר המה אנשים, לאחר שסיים קפצתי אני גם לדוכן הפלאפל ולקחתי מנה וקולה, האוכל בשוק טעים לי יותר מאשר מסעדות גורמה, חזרתי לרכב, נהנה מהטחינה שנוזלת לי על החולצה (מתי תלמד להפסיק ללכלך את החולצות כמו ילד…) ומביט על אלי, ממתין וממתין, בצהריים בערך ב- 14:00 ראיתי את אלי מתחיל להתקדם לכיוון היציאה הרגלית מהשוק, הנעתי את הרכב והדלקתי את המצלמה, אלי יצא ממתחם הרוכלים וניגש לרכבו, הניע והחל בנסיעה, נסעתי אחריו…
נעצרנו כעבור רבע שעה בשכונה ותיקה בראשל"צ, אלי החנה ויצא מהרכב ליד בית פרטי ישן, כשהביט ימין ושמאל ונכנס פנימה צילמתי והבנתי שפה קורה משהו "אסור", נתתי לו רבע שעה להיות בפנים ויצאתי לבדוק, הלכתי הלוך ושוב 3 פעמים, על ת.ד. היה רשום "מרינה" הבטתי מעבר לחומה הקטנה והרכב שאסף אותו שלשום מרמלה חנה בסככה, "בינגו", זו אותה בחורה, אמרתי לעצמי, חיכיתי רבע שעה נוספת, ואז כשחשבתי לעצמי שהוא עסוק מאוד בטח "בפעילות אנרגטית" קרבתי את רכבי החבוט צמוד לרכבו בצורה כזו שאדם לא יכול לעבור בין 2 המכוניות, לקחתי את המצלמה הסמויה ונכנסתי מעבר לשער הברזל הפתוח.
צעדתי 10 צעדים עד לדלת הבית, הגינה הייתה יבשה וניכר כי איש לא עסק בגינון בה זמן רב, על חבלי הכביסה היו לבנים של אישה, בעיקר תחתוני חוטיני, הצמדתי את ראשי לדלת, לא נשמע רעש, דפקתי חזק על הדלת, ושוב דפקתי, "מי זה?" שאלה האישה במבטא רוסי כבד, "שכן", עניתי, "תפתחי!", עברו 2 דקות והיא פתחה את הדלת, תוך כדי שהיא רוכסת את כפתורי החלוק שהניחה עליה דקה קודם, השמש סינוורה אותה, והיא כיסתה את ענייה עם כף ידה, ניצלתי זאת וכיוונתי את המצלמה ונכנסתי צעד אל תוך הבית, "סליחה, תגידי מי זה הטנדר הגדול בחוץ הוא דפק לי את האוטו, אמרו לי שנכנס לבית שלך" והבטתי לתוך הבית, 10 שניות עברו ואלי הופיע למולי, עם מכנסיו הפתוחים ובלי חולצה, "מה הבעיה גבר?" שאל אותי, "נראה לי שדפקת לי את הרכב", אמרתי, "למה אתה לא משאיר פתק?" אמרתי, כיוונתי את המצלמה היטב לפניו, למכנסיו שהיו לא רכוסים ולתוך הבית, אלי יצא איתי החוצה ונשבע לי כי כשהגיע לא היה הרכב שלי שם ולכן לא הוא דפק אותי, הסברתי לו שמדובר בלפני יומיים, בצהריים, ושהשכנה אמרה לי שזה הוא, והתאמצתי לעשות פרצוף מאיים, אבל אלי, איש של שווקים כבר שנים, לא נבהל ואמר לי, "תשמע מר בחור, גם לפני יומיים כשחניתי פה בצהריים… רגע, בעצם לפני יומיים את אספת אותי לא? מרינה", "נו, כן", ענתה מרינה ואלי, כמוצא שלל רב קפץ והמשיך, "אתה רואה, אני בכלל לא באתי לפה עם הרכב שלי, היא אספה אותי מרמלה", ואני כיוונתי את המצלמה לתוך פרצופו, שגם את האישונים שלו יוכלו לראות כשהוא מספר שהיה אצל מרינה גם שלשום.
"טוב, נבדוק את זה", אמרתי ויצאתי משם. מרינה הייתה המומה ממני והספקתי לשמוע אותה אומרת שהיא בכלל לא מכירה אותי, "לא חשוב, עזבי אותו" אמר אלי וטרק את הדלת, חזרתי לרכב שלי, הנעתי ונסעתי משם, המתנתי לו בחניית השוק אליה הגיע כעבור שעה נוספת.
למחרת הצגתי בפני רחל את כל חומר החקירה, הדמעות זלגו מעיניה, היא לא האמינה שאלי שלה נטש אותה לאנחות לטובת אישה אחרת, אבל הדוח וקלטת הווידאו שלי הראו אחרת.
אחר-כך עברו 4 חודשים נוספים, הגעתי להעיד בבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון, רחל תבעה את אלי לגירושין והוא טען שאין לו אישה אחרת מלבדה. עד אשר נקראתי להיכנס לאולם, החבאתי את עצמי באולם סמוך, כשעורך הדין של רחל יצא לקרוא לי, נכנסתי, אלי ראה אותי והחוויר, חייכתי, הוא היה בשוק, לקח לו בדיוק שניה לזכור שאני זה ש"דפקו לו את האוטו" בחניית הבית של המאהבת שלו, הוא התכופף לעבר עורך דינו ולחש על אוזנו מספר דברים, עורך הדין הביט בי וחייך, חזר ולחש על אוזנו של אלי, זה הנהן בראשו לאות הסכמה.
מרשי מבקש להיענות לפשרה של חברי עורך הדין, אמר עורך הדין של אלי והמשיך, אפשר לוותר על העדות של החוקר.
השופטת הביטה ברחל ובעורך דינה, שניהם היו מחוייכים, "תודה מר חוקר", אמרה השופטת, "כנראה שיש לך כוחות שלי אין", הוסיפה, "תודה גבירתי, לא לי הכוחות, לרכב שלי", אמרתי וקרצתי לאלי "בדיחה פרטית" הוספתי, ויצאתי מהאולם.
למחרת חיכה לי זר פרחים ענק במשרד "תודה" היה כתוב בו.
חפשו אותנו בפייסבוק ועשו לנו לייק אם אהבתם את הסיפור.
את ספרו של אייל סברו "בוגדים", ניתן לרכוש בטלפון 03-9566060.
הכותב הינו חוקר פרטי ובעליו של משרד "רז חקירות" בראשל"צ.
הסיפורים מבוססים על מקרים אמיתיים, השמות, הזהויות ופרטים מזהים אחרים שונו ע"מ לא לחשוף את לקוחותיי היקרים.
לתגובות: eyal@raz-pi.co.il
Created By