שהייתי בתיכון הוקסמתי מסיפור "אנטיגונה" שסיפר על חטא הגאווה. בספרות הקלאסית, כמו בפוליטיקה ובכלכלה, אין ארוחות חינם: את מחיר חטא הגאווה, ההיבריס, משלמות הדמויות הטרגיות בהידרדרותן לשאול. במסורת היהודית מוצג חטא הגאווה כסיבה לטרגדיה שסופה שבר וכישלון: "לִפְנֵי שֶׁבֶר גָּאוֹן וְלִפְנֵי כִשָּׁלוֹן גֹּבַהּ רֽוּחַ" (משלי ט"ז, 18). נגיף ההיבריס פגע ברבים ממפקדי הצבא, במצליחים שבתעשיינים, במנהלי העסקים ובפוליטיקאים.
אף שמקור מגיפת ההיבריס מוכר בתרבות האנושית זה אלפי שנים, חטא הגאווה עדיין מהווה בימינו מקור לכישלון ולטרגדיה של אנשים וארגונים, כאילו לא הופק הלקח מעולם. גם אצל המנוסים שבמנהיגים, מרגע שהתגלו סימני הנגיף, אפשר לחוש ממש בהיווצרות התהליך הטרגי המוביל לאבדון.
אז מה גורם לטובי בנינו לחטוא בחטא החמקמק הזה ולא ללמוד מלקחי העבר ותמיד לחשוב שלהם זה לא יקרה?
ישנם חוקרים הסוברים כי לגאווה ישנם שורשים אבולוציונים. חוקרת בשם לורי סנטוס מאוניברסיטת ייל בדקה אצל קופי קפוצ'ין את המושג המכונה "גורם הבעלות", שהוא הערכת יתר של דברים המתייחסים והשייכים לאדם, רק בשל הבעלות שלו עליו. אותה חוקרת גילתה שגורם זה קיים גם אצל קופי הקפוצ'ין. קופים אלו העדיפו מדגנים על פני תפוחים, רק בשל עצם הבעלות שלהם על הדבר.
אבל עם כל הכבוד לאבולוציה, אדם צריך לדעת מאיפה הוא בא, לתקוע רגליו עמוק באדמה בא הוא נמצא ולראות תמיד את המציאות סביבו.
אדם המסתנוור מעיני הזרקורים, מהפמליה שאומרת לו בדיוק אבל בדיוק מה שהוא רוצה לשמוע, מתחיל לאבד את האנשים שעזרו לו להגיע לפסגה ולהחליפם בעדת מעריצים באמת ובכאילו סופו לחטוא את החטא הזה ואז הדרך למטה מהירה וכואבת…
אז חברים, לא משנה מי אתם ולאן הגעתם- תמיד אבל תמיד תיזכרו מאיפה באתם…
Created By