חשבתי לכתוב משהו שנון או מצחיק על החיוך שפורץ מתוך עיניי. בטח הקטע היה מתחיל עם השוואה לתחילת השירות הצבאי וזריקת המילה קורונה בלי יותר מדי מחשבה אבל המציאות לקחה אותי למקום אחר.
חוסר הכבוד שראיתי בין איש לרעהו כשעמדתי בתור להתחסן, היה מחפיר. אלו לא היו אותם בני נוער שנוקפים לעברם בדרך כלל אצבע מאשימה וגם לא חבר'ה שמוגדרים בתור צעירים מרדנים.
אלו לא היו טיפוסים שאפשר לוותר להם ולהבליג עם צמד מילים מוטעה של "ככה הם" אלא הסבתא-של, האמא -של, או הדוד של…זריקת קללות אחד לשני מבלי להניד עפעף וריבים על עמידה של עוד 18 שניות בתור היא הפסד. אז החיסון הבריאותי כבר כאן אך מה עם החיסון החברתי? האם הריחוק גרם לאחווה להיעלם? או שזה רק עוד תסמין שצפוי להתעופף לו?
בשביל להיות אנושיים אין צורך בנטילת כדור קסם או בהוראות. לא צריך גם שתי מנות בהפרש של שלושה שבועות. אפילו המתנה מייגעת על קו הטלפון היא לא חלק מהסיפור. בסך הכול צריך לזכור לעשות את השינוי בעולם גם בלהט הרגע – אם לא בשבילכם לפחות עבור מי שזקוק לכך.
יישר כח לצוות הרפואי של כללית
Created By